למה?


שבוע ופיפס עבר מאז הוכתרתי - אולטרה מרתוניסטית!

בשבוע החולף התעסקתי עם השאלה שנשאלתי בקו הסיום, למה? למה את עושה את זה?

יש הרבה "למאים", עדיין לא הגעתי ללמה המדוייק והבנתי שאני לא ממש צריכה לזקק את התשובה, פשוט לחיות איתה...


הסיבה שבכלל לקחתי על עצמי את הפרויקט הזה כבר הוזכרה, לזכר אימי אורנה רוגלית ז"ל שנפטרה ממחלת הסרטן לפני כ-16 שנה.

אימי היתה בת 54 במותה ובמהלך השנים האחרונות חשבתי איך אוכל לתעד או לציין את זכרה, רעיונות עלו לאורך השנים אבל נגנזו. הריצה שהיא מרכז חיי נבחרה לייצג את הזיכרון.

54 שנים + 1 (כדי תמיד לשאוף להגיע למרחק ארוך יותר, בריצה ובחיים בכלל) סוכמו לריצה של 55 ק"מ.


אבל למה?

יש כאן הנאה, יש גם אתגר, יש הצטיינות כלפי עצמי,

רצון לגדול ולהתפתח, אולי היה גם שיעמום (ענייני סגר וכאלו),

יכול להיות שהלמה בכלל קשור למערכת היחסים ביני לבין עצמי,

הרצון לחוות מעבר ליכולת,

להתמודד עם אתגרים מנטליים ופיזיים,

ללמוד 'על' ו'את' עצמי במרחב שלא מוכר לי,

להוכיח לעצמי "שיש לי את זה!"

למה? כובע...


מה שכן מוביל אותי כבר שנים בעשייה שלי זה אותו משפט שכתבה אמא שלי בספרה:

"יצאתי לדרך, למסע יצירתי מורכב ורב שכבתי - מסע פנימי.

מפגש בין דמיון למציאות בין גלוי לנסתר והפכתי הכל לאפשרי.

הלכתי רחוק - העזתי, יצרתי ופרצתי גבולות. השארתי עקבות"

בשבילי, הריצה היא דרך חיים - למרחקים ארוכים!


ועוד מילה קטנה על התמונה...

מתוך מאות תמונות שתיעדו את הריצה שלי,

בחרתי את זו שצולמה בדיוק בשלב שבו חציתי את המעבר בין מרתוניסטית (42.2 ק"מ) לאולטראיסטית!

בדיעבד מסתבר שזו היתה נקודת ה-בוסט שקיבלתי ממנה אנרגיות מתלהבות לשעוט קדימה לעוד 12 ק"מ,

החיוך אומר הכל...



זו הייתי אני, בנימה אישית.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול